נתונים סטטיסטיים:
מקובל היה לחשוב שתפוצת הצליאק בעולם המערבי היא, בממוצע, 1:1000, אך עם התפתחות החידושים לאבחון המחלה (ראה: מחלת הצליאק – היסטוריית המחלה), התפתחה אפשרות חדשה לחשוד בצליאק בהסתמך על בדיקת דם,. הסתבר שההערכה הקדומה שהובאה לעיל, משקפת כעשירית ואולי אף פחות מהשכיחות בפועל, בעיקר כשמדובר בחולים ללא סימנים קליניים ברורים. זוהי עובדה שכאשר עורכים סריקה לצליאק בקרב אוכלוסיות בריאות, מתקבלת תמונה של 1:85 – 1:100. אמנם, בארצות שונות קיימים דיווחים על ירידה כביכול במספר מקרי צליאק, אך בדיקה מעמיקה מגלה, שבפועל חל שינוי במספר החולים הקליניים ביחס לחולים ללא סימפטומים. שכיחות מחלת הצליאק המוערכת כיום היא 1:120 עד 1:300 באירופה ובצפון אמריקה, כאשר בישראל, במחקר על קבוצת תורמי דם ללא כל תסמינים, נמצאה שכיחות הצליאק של לפחות 1:157.
קבוצות סיכון:
המחלה קיימת בכל הגילאים (לאחר החשיפה לגלוטן) ולכן ניתן לזהותה בכל הגיל. לרוב מדובר על העשור הראשון לחיים (ברוב המקרים ילדים עד גיל 5) והעשור החמישי לחיים. המראה הקלאסי של ילד חולה צליאק שהתאפיין בחוסר שגשוג, תפיחות הבטן, שלשולים, איריטביליות ודלדול עכוזים, התחלף בהופעה פחות אופיינית, הכוללת שלל מצבים קליניים - אנמיה מחסר ברזל ופולאט, קומה נמוכה, איחור בהתפתחות המינית, כאבי בטן, הקאות, שלשולים או עצירות, קשר למחלות אוטואימוניות אחרות כולל סוכרת, הפרעה באנזימי כבד (שיכולה להיות ההסתמנות היחידה לצליאק), אפטות בפה, פגמים באמייל השן, דלקות פרקים, ואפילו תופעות התנהגותיות.
בעשור האחרון יש עלייה באבחנה של צליאק גם בגיל המבוגר, ב- 20% מהמקרים המחלה מתגלה לאחר גיל 60. לרבים מהמאובחנים אין כל זיכרון של סימפטומים או מחלות מהילדות. בנוסף דווח כי המחלה יכולה להתפתח גם בנשים במהלך הריון ולאחר לידה. התלונות באוכלוסיות אלו יכללו, בין השאר, שלשול לילי, ריבוי גזים, ירידה במשקל, תפיחות בטן ואי סבילות ללקטוז. אלו יכולים בטעות להיות מאובחנים כתסמונת המעי הרגיז.
גורמי סיכון:
מחלת צליאק עלולה אומנם לפגוע בכל, אך היא שכיחה במיוחד בקרב אנשים ממוצא אירופאי ובאלו הסובלים מהפרעות אוטו-אימוניות (הפרעות הגורמות לתגובת מערכת החיסון), להלן:
- זאבת (Erythematosus Lupus).
- סוכרת מסוג 1.
- דלקת פרקים שגרונית.
- מחלה אוטו-אימונית של בלוטת המגן.
מקובל היה לחשוב שתפוצת הצליאק בעולם המערבי היא, בממוצע, 1:1000, אך עם התפתחות החידושים לאבחון המחלה (ראה: מחלת הצליאק – היסטוריית המחלה), התפתחה אפשרות חדשה לחשוד בצליאק בהסתמך על בדיקת דם,. הסתבר שההערכה הקדומה שהובאה לעיל, משקפת כעשירית ואולי אף פחות מהשכיחות בפועל, בעיקר כשמדובר בחולים ללא סימנים קליניים ברורים. זוהי עובדה שכאשר עורכים סריקה לצליאק בקרב אוכלוסיות בריאות, מתקבלת תמונה של 1:85 – 1:100. אמנם, בארצות שונות קיימים דיווחים על ירידה כביכול במספר מקרי צליאק, אך בדיקה מעמיקה מגלה, שבפועל חל שינוי במספר החולים הקליניים ביחס לחולים ללא סימפטומים. שכיחות מחלת הצליאק המוערכת כיום היא 1:120 עד 1:300 באירופה ובצפון אמריקה, כאשר בישראל, במחקר על קבוצת תורמי דם ללא כל תסמינים, נמצאה שכיחות הצליאק של לפחות 1:157.
קבוצות סיכון:
המחלה קיימת בכל הגילאים (לאחר החשיפה לגלוטן) ולכן ניתן לזהותה בכל הגיל. לרוב מדובר על העשור הראשון לחיים (ברוב המקרים ילדים עד גיל 5) והעשור החמישי לחיים. המראה הקלאסי של ילד חולה צליאק שהתאפיין בחוסר שגשוג, תפיחות הבטן, שלשולים, איריטביליות ודלדול עכוזים, התחלף בהופעה פחות אופיינית, הכוללת שלל מצבים קליניים - אנמיה מחסר ברזל ופולאט, קומה נמוכה, איחור בהתפתחות המינית, כאבי בטן, הקאות, שלשולים או עצירות, קשר למחלות אוטואימוניות אחרות כולל סוכרת, הפרעה באנזימי כבד (שיכולה להיות ההסתמנות היחידה לצליאק), אפטות בפה, פגמים באמייל השן, דלקות פרקים, ואפילו תופעות התנהגותיות.
בעשור האחרון יש עלייה באבחנה של צליאק גם בגיל המבוגר, ב- 20% מהמקרים המחלה מתגלה לאחר גיל 60. לרבים מהמאובחנים אין כל זיכרון של סימפטומים או מחלות מהילדות. בנוסף דווח כי המחלה יכולה להתפתח גם בנשים במהלך הריון ולאחר לידה. התלונות באוכלוסיות אלו יכללו, בין השאר, שלשול לילי, ריבוי גזים, ירידה במשקל, תפיחות בטן ואי סבילות ללקטוז. אלו יכולים בטעות להיות מאובחנים כתסמונת המעי הרגיז.
גורמי סיכון:
מחלת צליאק עלולה אומנם לפגוע בכל, אך היא שכיחה במיוחד בקרב אנשים ממוצא אירופאי ובאלו הסובלים מהפרעות אוטו-אימוניות (הפרעות הגורמות לתגובת מערכת החיסון), להלן:
- זאבת (Erythematosus Lupus).
- סוכרת מסוג 1.
- דלקת פרקים שגרונית.
- מחלה אוטו-אימונית של בלוטת המגן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה